בישראל פועלים במקביל שני מסלולי דיווח כספי: חברות ציבוריות ותאגידים שהנפיקו ניירות ערך לציבור מחויבים בדיווח לפי תקני ה-IFRS הבינלאומיים, בעוד שחברות פרטיות שאינן כפופות לחוק ניירות ערך רשאיות לבחור בין המשך יישום התקינה החשבונאית הישראלית לבין מעבר מרצון ל-IFRS. ההבדל אינו טכני בלבד – הוא משפיע על עלות ההכנה של הדוחות, על אופן הצגת הנכסים וההתחייבויות, ועל האופן שבו בנקים ומשקיעים קוראים את המצב הפיננסי של החברה. במאמר זה נסביר מי חייב בדיווח לפי כל מסלול, מה קורה בענפים עם כללים ייחודיים כמו בנקאות וביטוח, ואיך חברה פרטית בוחנת אם כדאי לה לעבור ל-IFRS מרצון.
ההבדל בין IFRS לתקינה החשבונאית הישראלית
IFRS (ראשי תיבות של International Financial Reporting Standards) הם תקני דיווח כספי בין-לאומיים שמפרסם המוסד הבין-לאומי לתקינה בחשבונאות, ומאומצים על ידי רוב המדינות המפותחות, כולל מדינות האיחוד האירופי, אוסטרליה וקנדה. התקינה החשבונאית הישראלית, לעומת זאת, היא מערכת תקנים שמפרסם המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות – גוף שהוקם ב-1997 בידי רשות ניירות ערך ולשכת רואי חשבון בישראל, ומוסמך לקבוע כללי דיווח כספי לישויות הפועלות בישראל.
מקור התקנים ומי קובע אותם
בשנת 2006 קיבל המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות החלטה עקרונית לאמץ את התקינה הבין-לאומית באופן גורף, ופרסם לשם כך את תקן חשבונאות ישראלי מספר 29 – "אימוץ תקני דיווח כספי בינלאומיים (IFRS)". המשמעות המעשית של האימוץ הגורף היא שהמוסד הישראלי ויתר על עצמאותו בתחומים שעליהם חלה ההחלטה, ומאמץ את התקנים הבין-לאומיים כפי שהם, כולל עדכונים שוטפים. עם זאת, התקינה הישראלית לא נעלמה – היא ממשיכה לחול במקביל על ישויות שאינן כפופות לחובת יישום IFRS, ועל נושאים ספציפיים למשק הישראלי שה-IFRS אינו מסדיר.
מי חייב לדווח לפי IFRS בישראל
תקן חשבונאות 29 קבע כי חובת הדיווח לפי IFRS חלה על כלל החברות הכפופות לחובת עריכת דוחות כספיים מכוח תקנות ניירות ערך – כלומר לא רק חברות שמניותיהן נסחרות בבורסה, אלא גם תאגידים שהנפיקו איגרות חוב לציבור וכפופים מכוח כך לפיקוח רשות ניירות ערך. החובה נכנסה לתוקף החל מהדוחות הכספיים לרבעון הראשון של שנת 2008, כאשר החברות קיבלו אפשרות ליישום מוקדם כבר בדוחות כספיים שהוכנו החל מיום 31 ביולי 2006. בשנת 2010 עוגנה הוראת תקן 29 גם בגוף תקנות ניירות ערך (דוחות כספיים שנתיים) עצמן, כך שהחובה כיום מעוגנת הן בתקינה החשבונאית והן ברגולציה הישירה.
חברה שנכנסת לגדר החובה הזו נדרשת לערוך את מלוא הדוחות הכספיים שלה – מאזן, דוח רווח והפסד, דוח על תזרימי המזומנים ודוח על השינויים בהון – לפי הכללים המלאים של ה-IFRS, כולל כל הביאורים והגילויים הנלווים. תהליך כזה דורש היערכות מוקדמת, ולכן פירמות רואי חשבון מלוות תאגידים מדווחים כבר משלב תכנון העריכת הדוחות הכספיים ולא רק בסגירת השנה.
המקרים החריגים – בנקים וחברות ביטוח
לשני ענפים בישראל יש כללי דיווח ייחודיים שאינם זהים במלואם ל-IFRS הרגיל. תאגידים בנקאיים מדווחים לפי הוראות הדיווח לציבור שקובע המפקח על הבנקים בבנק ישראל, ואלה כוללות התאמות והבדלים ביחס ל-IFRS המלא, בין היתר בנושא ההפרשה להפסדי אשראי. חברות ביטוח, לעומת זאת, כפופות לרשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון, ומיישמות את התקינה הבין-לאומית במלואה – אך עם דגש מיוחד על תקן IFRS 17 לחוזי ביטוח, שנכנס לתוקף בישראל ב-1 בינואר 2025, כשנתיים אחרי מדינות אירופה וקנדה. לנוכח מורכבות היישום, רשות שוק ההון פרסמה סדרת הקלות לחברות ביטוח קטנות ובינוניות לקראת המעבר לתקן.
מי רשאי לבחור בתקינה הישראלית
חברות פרטיות ללא אחריותיות ציבורית
חברה פרטית שאינה כפופה לחוק ניירות ערך – כלומר לא הנפיקה מניות או אג"ח לציבור – אינה מחויבת ביישום IFRS. חברה כזו רשאית להמשיך לערוך את דוחותיה הכספיים לפי התקינה החשבונאית הישראלית, הכוללת הן תקנים ישראליים "מקוריים" שנותרו בתוקף לנושאים שה-IFRS אינו מסדיר במלואם, והן את עקרונות ה-IFRS עצמם, ככל שהחברה בוחרת לאמץ אותם. בפועל, רוב החברות הפרטיות הקטנות והבינוניות בישראל – חברות משפחתיות, עסקים בבעלות פרטית וחברות בנות של קבוצות ישראליות – ממשיכות לדווח לפי התקינה הישראלית, מכיוון שהיא פשוטה יותר ליישום ופחות יקרה מבחינת עלות ההכנה השנתית.
יתרונות וחסרונות של כל מסלול
לתקינה הישראלית יתרון ברור בפשטות ובעלות – היא דורשת פחות ביאורים וגילויים, ולכן זמן ההכנה של הדוחות קצר יותר. מנגד, IFRS מספק שקיפות רבה יותר כלפי גורמים חיצוניים כמו בנקים, משקיעים זרים או שותפים עסקיים בין-לאומיים, מכיוון שהוא השפה החשבונאית המוכרת בעולם. חברה שמתכננת גיוס הון מגורמים זרים, מיזוג עם חברה בין-לאומית או הנפקה עתידית, נהנית מיתרון תחרותי כשדוחותיה כבר ערוכים לפי IFRS, שכן זה חוסך זמן ועלויות בשלב הבדיקה (בדיקת נאותות) מול הצד השני.
| סוג ישות | מסלול דיווח | גורם רגולטורי |
|---|---|---|
| חברה ציבורית (מניות בבורסה) | IFRS – חובה | רשות ניירות ערך |
| תאגיד שהנפיק אג"ח לציבור | IFRS – חובה | רשות ניירות ערך |
| תאגיד בנקאי | הוראות המפקח על הבנקים (מבוסס IFRS עם התאמות) | בנק ישראל |
| חברת ביטוח | IFRS, כולל IFRS 17 לחוזי ביטוח | רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון |
| חברה פרטית ללא אחריותיות ציבורית | תקינה ישראלית, או IFRS מרצון | אין חובה רגולטורית |
איך בוחרים בין המסלולים בפועל
ההחלטה אינה צריכה להתקבל רק על בסיס עלות ההכנה השנתית. יש לבחון אותה מול תכניות הצמיחה של החברה, סוג בעלי העניין שלה והיעדים העסקיים לטווח הבינוני. חברה שנשארת קטנה ואינה זקוקה למימון חיצוני משמעותי, ברוב המקרים לא תפיק תועלת ממשית ממעבר ל-IFRS, ותיטיב לחסוך בעלויות ולהישאר בתקינה הישראלית.
מתי כדאי לחברה פרטית לאמץ IFRS מרצון
כמה מצבים עסקיים הופכים מעבר מרצון ל-IFRS לצעד כדאי, גם ללא חובה רגולטורית:
- גיוס הון ממשקיעים מוסדיים זרים או קרנות בין-לאומיות שמצפים לדוחות לפי שפה חשבונאית מוכרת להם
- תכנון להנפקה עתידית בבורסה בישראל או בחו"ל, כדי לקצר את תהליך ההיערכות כשמגיע השלב
- חברה בת של קבוצה בין-לאומית שאמות המידה שלה מחייבות דיווח מאוחד לפי IFRS
- עסקת מיזוג או רכישה עם חברה זרה, כשבדיקת הנאותות דורשת דוחות ברי השוואה בין-לאומית
- קבלת אשראי מבנקים זרים או מוסדות מימון בין-לאומיים שדורשים דוחות לפי IFRS כתנאי סף
תהליך המעבר לדיווח לפי IFRS
מעבר מהתקינה הישראלית ל-IFRS אינו שינוי טכני בלבד – הוא דורש מיפוי מלא של מדיניות חשבונאית קיימת, זיהוי הפרשים בין הכללים, ולעיתים גם התאמת מערכות המידע הפיננסיות של החברה כדי שיוכלו להפיק את הגילויים הנדרשים. בשלב הראשון בודקים אילו נכסים והתחייבויות דורשים גישה שונה – למשל אופן ההכרה בהכנסה, מדידת נדל"ן להשקעה או טיפול בחכירות – ולאחר מכן בונים תוכנית עבודה מסודרת מול רואה החשבון המבקר. פירמות המתמחות בעריכת דוחות כספיים מלוות את התהליך הזה משלב התכנון ועד לפרסום הדוח הכספי הראשון לפי הכללים החדשים, כדי שהמעבר ייעשה בלי הפתעות מול משקיעים או גורמים מממנים. שירות משלים בהיבט זה הוא ביקורת הדוחות הכספיים, שמוודאת כי הדוחות שהוכנו לפי הכללים החדשים משקפים נכונה את מצב החברה.
חברות שמתכננות בעתיד להיסחר בבורסה, כלומר להפוך לחברה ציבורית, נהנות ממעבר מוקדם ל-IFRS – כך שכשמגיע שלב ההנפקה בפועל, הצוות הפיננסי כבר מכיר את הכללים ואינו נדרש לבצע התאמה מלאה בלחץ זמן. מאמר זה כללי באופיו ואינו מהווה ייעוץ חשבונאי אישי; כל חברה צריכה לבחון את מצבה הספציפי מול איש מקצוע.
לבירור איזה מסלול דיווח מתאים לחברה שלכם, אפשר ליצור קשר עם משרד בן-שמואל רואי חשבון לפגישת ייעוץ ראשונית.
שאלות נפוצות
האם חברה פרטית קטנה חייבת לדווח לפי IFRS?
לא. חברה פרטית שאינה כפופה לחוק ניירות ערך – כלומר לא הנפיקה מניות או אג"ח לציבור – רשאית להמשיך לדווח לפי התקינה החשבונאית הישראלית, ואינה מחויבת במעבר ל-IFRS.
מתי חלה חובת IFRS על חברות ציבוריות בישראל?
לפי תקן חשבונאות 29, החובה חלה החל מהדוחות הכספיים לרבעון הראשון של שנת 2008, עם אפשרות ליישום מוקדם כבר מ-31 ביולי 2006. בשנת 2010 ההוראה עוגנה גם בתקנות ניירות ערך עצמן.
האם בנקים בישראל מדווחים לפי IFRS מלא?
לא באופן מלא. תאגידים בנקאיים מדווחים לפי הוראות הדיווח לציבור שקובע המפקח על הבנקים בבנק ישראל, הכוללות התאמות והבדלים ביחס לתקינה הבין-לאומית המלאה, בין היתר בנושא הפרשות להפסדי אשראי.
מה השתנה בחברות הביטוח עם תקן IFRS 17?
תקן IFRS 17 לחוזי ביטוח נכנס לתוקף בישראל ב-1 בינואר 2025, ומשנה את אופן ההכרה וההצגה של התחייבויות והכנסות מחוזי ביטוח. רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון פרסמה הקלות לחברות קטנות ובינוניות לקראת המעבר, בשל מורכבות היישום.
האם כדאי לחברה פרטית לאמץ IFRS גם בלי חובה?
זה תלוי בתכניות העסקיות. חברה שמתכננת גיוס הון ממשקיעים זרים, הנפקה עתידית, מיזוג בין-לאומי או קבלת אשראי מגורם מימון זר, עשויה להפיק תועלת ממעבר מרצון, מכיוון שזה מקצר תהליכי בדיקת נאותות והשוואה מול גורמים חיצוניים.
מי קובע את התקינה החשבונאית הישראלית?
המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות, שהוקם ב-1997 על ידי רשות ניירות ערך ולשכת רואי חשבון בישראל, הוא הגוף המוסמך לקבוע ולעדכן את כללי הדיווח הכספי החלים בישראל, כולל אימוץ תקני IFRS.
